פסק-דין בתיק פש"ר 1041-07

            מבוא

1.         בפניי בקשת מר עויס חאזם (להלן: "החייב") להכרזתו כפושט רגל.

            רקע עובדתי

2.         ביום 07/11/07 ניתן צו כינוס לנכסי החייב לפי בקשתו בגין חובות מוצהרים בסך של 2,588,345 ש"ח ל-16 נושים והושת עליו תשלום חודשי בסך של 750 ש"ח החל מיום 11/11/07.

3.         עד מועד עריכת חוות דעת הכנ"ר הוגשו נגד החייב 8 תביעות חוב בסך כולל של 1,874,773 ש"ח, מתוכן הוגשו 2 תביעות בסך של 135,809 ש"ח בדין קדימה ע"י המל"ל. הכנ"ר ציין בחוות דעתו כי תביעת חוב מטעם המל"ל בסך של 203,976 ש"ח הוגשה פעמיים ותביעת חוב מטעם הנושה מחמוד בדיר אלום אלאמל ע"ס 378,057 ש"ח הוגשה באיחור.

4.         ביום 05/10/08 התקיימה אסיפת נושים בעניינו של החייב, בנוכחות החייב וב"כ, ב"כ חברת בילסגר בע"מ וב"כ הנושה מחמוד בדיר אלום אלאמל.

5.         החייב הציע הצעת הסדר מתוקנת לנושיו אולם בהתאם להודעת הכנ"ר מיום 02/05/10 לא התקיימו תנאי הסף לצורך אישורה.

            גרסת החייב לנסיבות הסתבכותו הכלכלית

6.         החייב טען בתצהירו כי בשנת 1993 ביצע עם אביו עבודות אלומיניום באילת וכי אותה העת עבד כשכיר אצל אחיו שניהל את העסק. לטענת החייב אביו ביקש כי העסק ינוהל אף על שם החייב כעוסק מורשה והחייב הפך שותף בעסק עם אחיו והעסק התנהל על שם אחים עויס ושות'.

            החייב טען כי בשנת 1996 קיבלו מחברת אלומיניום בשם אנדיסטרייד לבצע עבודות אלומיניום ל-100 וילות באילת, כאשר העבודה כללה חומר והרכבה. עוד נטען כי חברת אנדיסטרייד קיבלה את העבודה מחברת בת של חברת הבניה מי-ערד וכי חברת אנדיסטרייד קיבלה אחוז קטן מהחשבון שהתקבל מחברת הבת של מי ערד והיתרה בשיעור 95% הועברה אליהם. החייב טען כי לצורך ביצוע העבודה נקשרו עסקית עם ספקי אלומיניום, ברזל ועץ, רכשו רכב מחברת ליסינג, העסיקו כ-20 עובדים והגדילו את מסגרת האשראי בבנק המזרחי באילת. החייב טען כי במהלך העבודה, התברר כי חברת אנדיסטרייד אינה יכולה לשלם תמורה בגין העבודה בשל קריסה של חברת בת של חברת הבניה מי-ערד.

            החייב טען כי חברת הבת של מי ערד נותרה חייבת להם קרוב לשני מיליון ש"ח וכי בשל קריסתה ואי יכולתה לשלם לא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהם, נאלצו להפסיק את העבודה ונותרו חייבים כספים רבים.

            החייב טען כי על מנת להשתקם ולפרוע את ההתחייבויות הקימו חברה בשם אחים עויס בע"מ, כאשר החייב היה בעל מניה אחת בחברה ואביו בעלים של 99 ממניותיה, אולם לא יכלו "להחזיק מעמד" ועזבו בשנת 1998 את אילת. החייב הוסיף וטען כי על מנת להקטין את נזקיהם החזירו את הרכב שרכשו בליסינג לחברת מזרחי ליסינג בע"מ וכי אינו יודע מדוע חברת הליסינג מנהלת כנגדו וכנגד אחיו תיק הוצל"פ בגין חוב בסך של כ-200,000 ש"ח.

            עוד פירט החייב כי בנוסף לספקים נותרו חייבים לחברת סלקום בשל מכשירי טלפון ניידים, לחברת הכשרת הישוב בגין ביטוח רכב, לשני עובדים, למוסכי השירות בע"מ בגין תיקון רכב, לבנק המזרחי ולמל"ל.

            החייב הוסיף וטען כי בשנת 1997, שנת ההסתבכות, היה בן 23, העסק נוהל על שמו, לרבות חשבון בנק בבנק המזרחי באילת וכי השקים לספקים היו על שמו. עוד טען החייב כי אביו ניהל את העסק בפועל וכי ניסיונות אביו להשיג כסף מחברת הבת של מי-ערד לא צלחו.

            ממצאי ומסקנות דו"ח המנהל המיוחד וחוות דעת הכנ"ר

7.         המנהל המיוחד סבר בדו"ח מטעמו כי החייב לא הרים את הנטל להוכיח כי יצר חובותיו בתום לב וכי אין להיענות לבקשת החייב להכרזתו כפושט רגל.

            המנהל המיוחד טען כי החייב שיתף פעולה באופן חלקי בחקירתו והמציא רק חלק מהמסמכים שנדרש להמציא.

            המנהל המיוחד טען כי החייב לא הוכיח כי עשה פעולות לגביית החוב והודה כי לא הוגשה מעולם תביעה כנגד הקבלן הראשי להחזר החוב. המנהל המיוחד ציין כי אין לקבל את טענת החייב לפיה התביעה לא הוגשה משיקולי אגרה ושכ"ט, שכן ישנן דרכים להגשת תביעה מבלי להיזקק לשירותי עו"ד ומבלי לשלם אגרה. המנהל המיוחד טען כי הימנעות החייב מהגשת התביעה כנגד הקבלן הראשי הינה התנהלות בחוסר תום לב וכי גרמה לכך כי נושי החייב לא יוכלו לגבות את חובם.

            זאת ועוד, לטענת המנהל המיוחד החייב טען בחקירתו להפסדים כבדים בעסק שניהל אולם משומות מס סופיות לשנים 1995-1998 עולה כי העסק של החייב כלל לא רשם הפסדים אלא הרוויח כספים לכל אורך שנות פעילותו.